<h1>רבינו ירוחם נכ"ו ח"ה</h1>
<h2>דף סו:</h2>
אשה חופפת ואחר כך טובלת משו' חציצה שלא ישאר דבר על בשרה שיהיה חוצץ בפני הטבילה וסורקת שערותיה במסרק וזו אחד מעשר תקנות שתקן עזרא פשוט בקמא [ב"ק פ"ב ע"א]. נדה שטבלה באונס הוא מחלקת בחולין [ל"א ע"א] דרב אמר טהורה לביתה ורבי יוחנן אמ' אינה טהורה, יש מי שפסקו כרב ויש מי שפסקו כר' יוחנן וכן נרא' עקר. אשה אינה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה מפני שהמים מקדמין כך מוכח מההיא דמקואות דהטביל את המטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט וכו'. אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל כי הנתר (מחכך) [מחתך] השער וחוזר ומסתבך בין שאר השערות והאהל הוא מסבך השער. ואשה לא תחו' אלא בחמין ואפי' בחמי חמה אבל לא במים קרים פשוט בנדה ולפר"ח אסור בחמי חמה וראשון עקר. וכל זה מיירי בראש ולקמן אכתוב אם צריכה לחוף כל הגוף. אשה צריכה להדיח קמטיה במים בשעת טבילה וכן ילמד אדם בתוך ביתו שיעשו כך. ואף על גב דקיימא לן דבית הסתרים והקמטים אינם צריכין שיבא בהן מים כדאמרינן במקואות, מכל מקום בעי' מקום הראוי לביאת מים כדאמרי' בקידושין ובנדה מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת ונראה שמכאן נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום טבילתן שהוא דבר שמתעכב בין השנים זמן רב ומנהג יפה הוא וכשר. נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה עלתה לה טבילה נתנה שערה בפיה קפצה ידיה קרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה פשוט במקואות ואם פתחה עיניה ביותר או סתמם ביותר יש אומרים דהוי כמו קרצה שפתותיה ויש אומרים להתר דהוי כקמטין במקום שדרכן להיות שם וכן כתב הרמב"ן דלבעלה מותרת אבל לא לטהרות. האוחז בכלים או באדם ומטבילן לא עלתה להן טבילה דידיו הוו חציצה במקום האחיזה. ואם הדיח ידיו במים טהורין מפני שמים שתחת ידיו מחוברים למקוה ואין כאן חציצה, או ירפה ידיו עד שיבא בהן מים פשוט במקוואות, ויש אומרים דלא כרבי שמעון וצריך הדחה ולא די ברפיון הידים שמא לא ירפה יפה וכן כתב הרמב"ם.
מקוה שנמדד ונמצ' חסר והיה עומד בחזק' שלם כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין שהוא ברשות הרבי' בין שהוא ברשו' היחיד טמאו' כך פשוט בגיטין ובכמה דוכתי ונפקא מינה לדידן אם טבלה בו אשה שצריכה לטבול פעם אחרת וכן אם טבלו שם כלים. צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל המקוה פשוט בקמא [ס"ז ע"א] ובבתרא [ס"ה ע"ב] ובכמה דוכתי. ועתה אבאר לך כי נפק' מינה לענין המשכה ולענין שאיבה כדלקמן ולפי שטת התוספות ומפרשים אחרים ומה שמוכח בכמה דוכתי. ג' לוגין מים שאובים פוסלין את המקוה ודוקא שהמקוה היה חסר ממ' סאה ונתנו בו ג' לוגין מים שאובין פוסלין ואם המקוה אינו חסר ויש בו שיעור אפילו הריק בו בכתפו כמה מים שאובים אינו פוסלו ורשב"ם כתב שפסול וראשון נראה עקר ולזה הסכימו כל הפוסקים מאחר שהיה שלם וכשר שאינו פסול אפילו מדרבנן. ואם נתן סאה ונטל סאה עד רובו פסול מדרבנן מפני מראית העין. ואם יש במקוה כ"א סאה או יותר שהוא רוב שיעור המקוה והמשיכו מים שאובים למקוה דרך דבר שאינו מקבל טומאה עד שהשלימוהו למ' סאה כשר ואם המשיכום דרך כלי או דרך המקבל טומאה או בכתף רוצה לומר שמלא אותו בכתף ממים שאובים פסול. וצנור שאין בו בית קבול וחקקו ולבסוף קבעו והמשיך המים דרך אותו צנור פוסל המקוה אע"פ שאין המקוה חסר ממ' סאה אלא כל שהוא מאחר שהיה עליו שם כלי בתלוש אבל קבעו ולבסוף חקקו פוסל המקוה דה"ל כחוקק בקרקע ומותר להמשיך בו מים ע"י צנור להשלים המקוה לארבעי' סאה ובלבד שיהיה במקוה רוב מים כשרי' שהם כ"א סאין וכ"ש אם היה בו יותר וזהו המשכה שמותרת ברוב מים כשרים אף על פי שלא נתערבו חוץ למקוה ואם אין במקו' רוב מים כשרים וכ"ש אם כלה שאובה בהמשכה ר"ל שכל המקוה נעשה ממים שבאו לו שאובין ואפילו לא מלאוהו בכתף אלא שנשאבו במקום אחר ומאותו מקו' השאיבו המים למקוה אפילו שהמשיכו אותם דרך דבר שאינו מקבל טומאה כמו שכתבתי פסול ויש מפרשים שהכשירוהו וראשון עקר והרמב"ם כתב כי חכמי מערב הכשירוהו ולא ראה ולא שמע מי שהורה בדבר כזה בפ"ב מהלכות מקואות. מעין כל דהו ר"ל שיש בו מים כמו רביעית לוג והשליכו עליו מים שאובים עד מ' סאה כתב הר' דוד כהן דמותר לטבול בו וראיה דתנן במקואו' [פ"א מ"ז] מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מי' שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל דהו דמקו' שיש בו מ' סאה ומעין כל דהו אינן נפסלים במים שאובים אפילו ישליכו לתוכן כמה סאין ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירי' ג"כ לטבול בו ושמעתי שכן הורה הר' מאיר ברבי ברוך ז"ל דמקוה שהוא נובע ואין בו כדי רביעי' ממלא בכתף לכתחלה וטובל בו ואינו נפסל בשביל השאיבה וראיה דתנן פ"ה דמקואות [מ"א] מעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול העבירו על גבי השפה חוצה לו כל שהוא כשר לפי שהמעין מטהר בכל שהוא, והאי שוקת הוא כלי וקתני דאם העביר המעין על גבי שפת השוקת אפילו כל שהוא המים היוצאי' מן השוקת כשרי' ויש להם דין מעין ואפילו שהמים הנמשכים על גבי השפה הן מועטי' מאד לפי שהמעין מטהר בכל שהוא ע"כ. מי מקוה שנפסלו משתיית בהמה פסולין לטבול בהן פשוט בזבחים ופי' התו' דוקא עכורין שקרובים להיות כטיט הנדוק אבל צלולין אף על פי שהן מלוחין או סרוחים שאין הבהמה שותה מהן טובלין בהן וכן מוכח בחולין גבי נטילת ידים. צנור וקטפרס שהוא מדרון ומשקה טופח על מנת להטפיח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כגו' בב' מקואות והאשבורן ר"ל מקום נמוך הוי חבור פשוט בע"ז. אין טובלין בכלים היה טיט ורפש במקום שהיא טובלת לא תעמו' על גבי כלי המקבל טומאה ולא על שום דבר הראוי למדרס משום שגזרו מפני מרחצאות של גוים ואם עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה. טבילה שטובלת נדה מן התורה ואין צריכין מים חיים לא היא ולא זבה אלא מקוה שיהיה בו מ' סאה עומדים במקום א' פשוט בנדה וכן מוכח בכמה דוכתי. שיעור מקוה אינו פחות ממ' סאה ושיעורו אמה על אמה ברום שלשה אמות כדפשוט בפסחים ובכמה דוכתי. והמים שכל גופו עולה בהן פי' וה"ה אם יהיה רחב ואינו גבוה כ"כ יועיל אם יתכסה במים בפעם אחת וכן כתבו הגאונים ובשיעור כזה יטבול אדם. ואפילו במעין צריך מ' סאה ואפילו הוא קטן וכן במקואות וי"מ במעין כל שהוא וראשון עקר. ואמת המים אע"פ שמימיו רדופים צריך שיהיה בו מ' סאה כי כן שנו חז"ל במ' טובל במ' חסר קרטוב אינו טובל היו המים רדופי' ואשה יכולה לטבול בהן כדג זה שהוא במים ומים חופין מלמעלה והן עולין עליה בזמן שמקיימה את עצמה כדג עולה לה טבילה בין מכונסין בין רדופין בזמן שיש באמה מ' סאה כך כתב רב נטרונאי ז"ל בתשו'. מקוה שהיו בו מ' סאה ומלא בו מים בכתף עד שרבו על עקרו כשר אבל אם המקוה חסר אפילו שלשה לוגי' מים שאובין פוסלין כמו שכתבתי למעלה בין ששאבן בכלי בין שסחט כסותו ממים ונפלו למקוה בין שזרקן בו בחפניו אבל אם העבירן בחפניו ע"ג קרקע או שנתזו מכח רגלי בהמ' כשר ונטל סאה ונתן סאה כשר עד רובו כמו שכתבתי למעלה. וה"ה לענין כל דין שאיבה למעין כל שהוא שמותר להטביל בו כלי' כמו שכתבתי בענין המאכלים בדין כלים של גוים וכל זה מוכח גם כן במסכת עדויות. מקוה שיש בו מ' סאה מטיט ומים מעורבין אם המים צפין על גב הטיט יכול לטבול אפילו בטיט ואם כל א' ר"ל המים והטיט עומד מצד אחד אין מטבילי' בו ר"ל בטיט אבל משלים הטיט ההוא למקוה למ' סאה פשוט במקוואות [פ"ב מ"י]. ג' לוגי' מים שנפלו למקוה משני כלים או מג' מצטרפין אבל אם נפלו מד' כלים אין מצטרפין ואם היה בדעתו מתחלה ליתן כלם אפילו קרטוב בכל השנה מצטרף פשוט במקואות [פ"ב]. הנודר הנאה מן המקוה טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה פשוט בגמר' ר"ה. מודדין מקוה בשבת אם יש בו אמה על אמה ברום שלשה אמות פשוט בשבת. נקב שעשו למקוה להוציא המים דרך שם לפנותו יכול לסותמו אפילו בדבר המקבל טומאה דמניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשותו אפילו בדבר המקבל טומא' כדלקמן בדין נטפין שעשאן זוחלי' כך כתבו הגאונים ז"ל. מקוה שנעשה מימי גשמים או ממעין ונפסק המעין שאין מטהר אלא באשבורן ונסדק כותל המקוה או ניקב אפילו נקב גדול אינו נפסל בשביל זה שלא טהר באשבורן אע"פ שמימיו זבין קצת לחוץ כך כתבו הגאונים. מערה עמוקה ומים נובעין בה ומרוב המים יראות הנשים לטבול שם ועשו מחיצה בשפת המים וחפרו שם חפירה ומן המים המרובים שבפני' יצאו לחוץ מקצתן לתוך החפירה ולא היה בהן שיעור לטבילה והוסיפו עליהן מים ע"י המשכה מבחוץ אם המי' שבתוכ' מחוברי' למים שבתוך המערה דרך נקב רחב שני אצבעות מותר לטבול בחפירה. ומקוה שכלו שאוב המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה ממים כשרים דרך נקב רחב שתי אצבעות בגודל מותר לטבול בו כך כתבו הגאונים בתשו'. שני מקואות א' (נקוב) [פסול] וא' כשר ונקובים זה לזה כשפופרת הנאד ונסתם הנקב נסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוז' לפסולו כבתחלה קודם (שנתעכב) [שנתערב] דרך הנקב עם הכשר וי"מ דכיון דהוכשר פעם א' שוב אינו חוזר לפסולו. גגית של אבן או של עץ שחברה בארץ ונתמלאת מי גשמים אין טובלין בה ופוסלת משום שאיבה דכל כלי פוסל אפילו אינו מקבל טומאה ואע"ג דחברה לא נתבטלה מתורת כלי דשם כלי נקרא עליה בתלוש כצנור שחקקו ולבסוף קבעו שכתבתי. אבל אם ניקבה הגיגית מלמטה כל שהוא או מן הצד כשפופרת הנאד אינה פוסלת כדלקמן כך כתבו הגאונים בתשובה. המניח כלי תחת הצנור לקבל מי הצנור מן הגשמים ושיפלו מאותן המים למקוה אם הניחם בשעת קשור העבים לא שנא גדולים ולא שנא קטנים וכן כלי אבנים או כלי גללים פוסלים אותן המים המקוה משום שאובים אבל אם נתפזרו העבים אחר שהניחם ולא נפל בהם מים ובעוד שהכלים שם חזרו ונתקשרו העבים ובא מטר ונפלו מים מן הצנו' המקלח מי גשמים באותן הכלים אין פוסלין המקוה משום שאובין ודוק' ששבר הכלים או הפכם על פיהם במקומם ונפלו המים למקוה ולא הגביה הכלים אבל אם הגביה הכלים מיד שהגבי' הכלי נעשו המים שבתוכו שאובין ופוסלין המקוה פשוט במקואות [פ"ב מ"ז]. המניח טבלא תחת הצנור המקלח מים למקוה אם יש לה לבזבז ר"ל שפה מד' רוחותיה פוסלת המקוה משו' מים שאובי' ואם לאו שאין לה שפה אלא מג' רוחותיה אינה פוסלת המקוה ואפילו הונחה כך שנשארו בה מים מצד א' כיון דאין לה ד' ולא נעשית לקבלה. זקפה לידוח אפילו יש לה ד' לבזבזין אינה פוסלת כיון דאינה עומדת דרך קבלתה. וכל זה מיירי דבלא הטבלא היו המים נמשכין למקוה אבל אם בלא הטבלא לא היו נמשכין אפילו שאין המים נמשכין מחמת שאיבה נפסלין דהוויה ע"י טהרה בעי' וליכ' כדאמרינן במקוואות [פ"ד מ"ב]. צנור שאין לו בית קבול ועוברים דרך עליו מים למקוה וחקק בו גומא קודם שקבעו כדי לקבל באותה גומא עפר וצרורות אפילו מחזקת הגומא רביעית עושה כל המי' שעוברים על הגומא שאובים ואפילו נפלו צרורות בגומא אינה חשובה כסתומה עד שיהיו הצרורות מהודקי' בתוכה וכן אם ירד לתוכה עפר ונכבש ר"ל שנתקש' והוא חזק הוי סתומה ואינו פוסל המקוה דנתבטל מתורת כלי. סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו נעשה לקבלה. כלי שניקב בשוליו אפילו ניקב כל שהוא אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה במים שאובים העוברים דרך עליו. ואם ניקב לצדדין צריך שיהא נקב כשפופרת הנאד ושיהא הנקב קרוב לשולים שלא יוכל לקבל מים כלל למטה מן הנקב ואפילו סתם הנקב בסיד בבנין פי' שהבי' סיד וצרורות וסתם בו הנקב לא חשיב סתימה וכן אם הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או שהושיבו על גבי סיד וגפסיס יישו בלע' או שמרח הנקב מצדדין עדין אינו כלי ואינו פוסל המקוה להיות המים שאובים העוברי' דרך עליו אבל סתמו בסיד וגפסיס בשניהם יחד הוי סתימה וחשיב כלי ופוסל המקוה וכן כתב רבי' שמחה ורבינו מאיר ורבינו שמשון דכלי שניקב בשוליו לא בעי' כשפופרת הנאד. וכן הרוצה לנקות המקוה ושואב ממנו בכלי כדי להוציא המים ומתירא שמא יחזרו המים למקוה מן הכלי ששואב בו המים לחוץ שלשה לוגין ויפסלו המקוה אחר שיחסר ולא יהיו בו מ' סאה כיצד יעשה יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ולא יהיו המים שבתוכו שאובים. ואם המקוה מעין נובע אין צריך לנקב הכלי כי מעין אינו נפסל במים שאובים. עירוב מקואות כשפופרת הנאד שאם האחד חסר והאחד שלם ויש נקב ביניהן כשפופרת הנאד מחברן וכשרים שניהם כדאיתא ביבמות על ההיא דשוקת כדלקמן. מעין שהוא מקלח לתוך שוקת או לתוך כלי אחד ויוצאין המים מן הכלי אסור לטבול בכלי וכן במים שיוצאים חוץ לכלי פי' כיון דכלי מפסיק בין מי' שיצאו חוץ לכלי ובין המעין היה המעין מקלח על שפת הכלי על כן מקלחן לתוכו ויוצאין המי' כך לחוץ אסור לטבול תוך הכלי וחוצה לו מותר לטבול. המשיך המעין על גבי ברכ' והפסיק ראש הקלוח המעין יש לו דין מקוה לטהר דוקא באשבורן ובמ' סאה. חזר והמשיכו יש לאותו כלי דין מעין אבל פסול לטבילת זב עד שיצאו המים הראשוני' שהיו שם כשהפסיק ראש קלוח המעין. המשיך המעין ע"ג אחורי כלים יש לאותן מים שיצאו מן המעין דרך אותם אחורי הכלי' דין מקוה והוא שלא יטביל על גבי הכלי פי' ואפילו כלים לא יטבי' שם.
אשה לא תטבול על גבי חרס משום דבעיתא פשוט בנדה וכן על גבי בקעת עץ מפני שהיא יראה ולא תטבול בטוב. אשה לא תטבול בנמל הנקרא פואירטו שבאין שם אניות פשוט בנדה ופרש"י והוי חציצה וכן כתב הרשב"א והקשו עליו דבודאי כזה לא הוי חציצה ור"ת פי' בשם ר"ח משום דבנמל שכיחי רבים ובושה ויראה ותמהר ולא תטבול כהוגן וכן כתב הרמב"ם. ומכאן יש למחות בנשים שטובלו' בנהרו' או בשפת הים במקום שיראות מן הגוים וכל שהוא מחמת יראה ועברה וטבלה עלתה לה טבילה וכן כתבו הפוסקים והרשב"א. ומוכח שם שאם העמיד בנמל מחצלאות סביבותיה לצניעות שמות' לכתחלה. נהרות שהן זוחלין הרי הן כמעין לטהר בכל שהוא בזחילתן ר"ל דרך המשכתן ומרוצתן והנוטפות רוצה לומר מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן רוצה לומר שנקוו המים במקו' אחד ובמ' סאה ואם הזוחלים ירבו על הנוטפין הן כשרים אם כן ביומי ניסן לא תטבול בנהרות שמא רבו הנוטפין על הזוחלים והוו להו מי גשמי' רובא ואין הנוטפין מטהרין בזחילה אבל ביומי תשרי מות' לטבול בהם וזו היא סבר' רב ואבוה דשמואל בשבת ובבכורות ושמואל סברא נהרא נהר' מכיפיה מתברך ולא חישי' שמא מי גשמי' רובא ולפיכך מותר לטבול בנהרות כל השנה ולקמן אכתוב פי' הרמב"ם בנוטפים ובזוחלים רבינו תם פסק כשמואל והתיר לטבול בנהרות כל השנה ורוב הפוסקים הסכימו כרב וכאבוה דשמואל אם כן אסור לטבול בנהרות כל השנה זולתי ביומי תשרי וכן כתב הרמב"ן בשם ר"ח והרמ"ה זולתי אם נודע בודאי מקו' הנה' ושרבו הזוחלים על הנוטפים ומכל מקום יש לחוש לאותן הנהרו' שרבין מימי גשמים ורבים כל כך שיוצאין המים לגדותיו שלא תטבול האשה באותן גדותיו שאפי' שבכל מרוצת המים יודע בודאי שרבו הזוחלים על הנוטפים מכל מקום מלוי גדותיו הוא מן הנוטפים ואסור לטבול בהן בדרך מרוצתן הנקרא מזחלה כמו שכתבתי ואפילו לפר"ת אותן הנהרות שגדלין לפעמים הרבה ממי הגשמי' צריך להמתין ב' או ג' ימים שיחזור הנהר לדרכו מאח' שאנו רואין שלפי שעה נתגדל ונתרבה הנהר כל כך מירידת הגשמים. נוטפין שעשאן זוחלין אינו טובל בהן ואם רוצה להעמיד הזחילה צריך לסתום אותה בדבר שאינו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומא' אין מזחילין בו פירש רבינו שמשון ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסו' לטבול בו כיון שמימי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקום זוחל ואפילו ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלים מכל מקו' הוא טובל גם במים העליונים שהם זוחלים והנכון יותר לפרש דמיירי שלא נשאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה ולפיכך צריך שיסתום הזחילה בדבר שאינו מקבל טומאה דאי בדבר המקבל טומאה או סתם זב או זבה בידו או ברגלו אין טובלין בו אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא כדי להרבות מים אפילו כוונתם בדבר המקבל טומאה לא מיקרי הוייתו על ידי טומאה. וראיתי לא' מן המחברים ז"ל שכתב מתוך משנה זו אם נסדק אחד מכותלי המקוה והמים מטיפין מדרך הסדק יצא מתורת אשבורן ונקרא זוחלין ופסו' ע"כ והקשו על פירוש רבי' שמשון ז"ל כי בודאי מבטלין הזחילה על ידי כלים טמאים והרבו ראיות על זה והרא"ש פירש נוטפין שעשאן זוחלין רוצה לומר מי גשמים שנתקבצו למקום אחד ורוצה להמשיכן לגומא לעשות מקו' לא יאחוז האדם דף בידו ויעביר המים דרך עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסלק ידיו ממנו בטרם יבאו המים וכן מעין שיורד טפין טפין מההר אם ירצה לעשותן זוחלין שירד הכל בזחילה אחת על ידי דף לא יעשנו על ידי כלי שמקבל טומאה ולפי זה אין לפסול מקוה שמימיו יוצאים לחוץ כמו שכת' רבינו שמשון בשם א' מהמפרשים. והרמב"ם פירש זו המשנה מאלו השני דינין שכתבתי בנוטפים וזוחלין בזה הענין זוחלין היינו נהרות ויאורי' המושכים מן המעיינות ויש להן דין מעין לכל דבר והנוטפים פי' מעין שהוא על ההר ומימיו נופלין טפה טפה למטה בשפולי ההר אף על פי שאותן טפות יורדות במרוצה תכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדות בהפסק יש לה דין מקוה ובעינן מ' סאה ואין מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ומצורעים ואם ירבו הזוחלין על הנוטפין חזרו לדין מעין. נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמך למקוה שמנטף טבלא של חרס שחלקה והרי המים נזחלין ויורדין עליה הרי אלו כשרי'. וכל דבר שמקבל טומאה אפי' מדברי סופרים אין מזחילין בו. זוחלין שלקחן בעלה אגוז כשרים כשהיו שאין עלה אגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים ע"כ. מקוה שהוליכו לתוכו מים בסלונו' של מיני מתכות נשאל להרא"ש אם הוא כשר דפשוט כלי מתכות טמאים ונמצא דהוויתו על ידי טומאה והשיב דאם הסלונו' בנויי' ומחוברין לקרקע דאין תורת כלי עליהם ואין מקבלין טומאה והביא ראיה מפי"א דכלים ואין צריך לומר כלי מתכות שנעשה לשמש את הקרקע שהוא טהור לפי שהוא בטל אגב קרקע אלא אפילו נעשה לשמש פשוטי כלי עץ טהור והביא ראיה מפי"ב דכלים וכתב ועוד אני אומר אם הסלון של מתכת מביא את המים ממעין או ממקוה אחר למקוה זה אף על פי שהוייתו ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעין או למקוה אחר דהוא כשר דמקוה שכלו שאוב נטהר בהשקה אם חברו והשקו למקוה כשר כדתנן במקואות [פ"ו מ"ח] ועוד אני אומר שהרוצה לצאת מידי ספק רוצה לומר שלא יהא נדנוד איסור בדבר יעשה שלא יגיע פי הסלון של מתכת על אוירו של מקוה אלא ישאר פי הסלון חוץ למקוה או ישים בפי הסלון של מתכת סלון של עץ או של חרס שיפלו המים ממנו לאוי' המקוה וכן משמע בזבחים [כ"ה ע"ב] דאם העביר המים על ידי דבר המקבל טומאה לא מיפסלי אם לא שיגיע אותו דבר המקבל טומאה עד אויר הדבר שיש ליפול בו המים ע"כ תוכן דברי הרא"ש. כל המים מטהרין בזוחלין ופוסלין לזבין ומצורעין ולקדש בהן מי חטאת גל שנתלש ואפילו מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין כל מקום שיש בו מ' סאה טובלין ומטבילין בו וזה דגל מיירי לחולין דאין צריך כוונה אבל לשאר טבילות צריך שיהא יושב ומצפה ומתכוין עד שיפול עליו הגל ואז עלתה לו טבילה למה שנתכוון. ג' מקואות זה בצד זה בזה יש עשרים סאה ובזה עשרים סאה ובשלישי יש עשרי' סאה של מים שאובים אם היו שאובים מן הצד וירדו שלש' וטבלו ונתערבו כלומ' שהגביהו ונערמו המים למעלה מן הכותלים ונתערבו המקואו' טהורין והטובלין טהורין פי' המקואות טהורין ואפילו השאובים לפי שכשנתערבו השני הכשרים נעשו כמקוה א' של מ' סאה והוכשר השאוב שנתחבר להן ואפילו נתחבר האמצעי לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכש' קודם שירדו השאובים לתוכו. הוי השאוב באמצע וירדו ג' וטבלו ונתערבו המקוואות נשארו כמו שהיו דכיון שהשאוב מפסיק בין הכשרים אינם מתערבים יחד ונשארו כמו שהיו ולא נפסלו הכשרים במה שנתחברו לשאוב על שפתם ושוב ירדו מן השאובי' לתוכו וכשרים להקוות עליהן לפי שעל ידי תערובת והמשכה ירדו לתוכו. ערוב מקואות כגון מקוה שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרים ובין שניהם יש ארבעים סאה להכשירן צריך שיהא הנקב רחב כשפופרת שנותנין בפי הנאד כעובי השפופרת וכחללה שהן שני אצבעות בינוניות של כל אדם ולא מארבע' בטפח דאמרי' דטפ' ד' בגודל שית חוטו' חמש באצבע ואצבע הוא הבינוני ובו משערין בכאן. כותל שבין שני מקואות שנסדק לשתי רוצה לומר מצד זה לצד זה מצטרף כל הסדק לשפופרת הנאד לחבר השני מקואות לאחד ואם נסדק לערב ר"ל מלמעלה למטה אין מצטרף עד שיהא במקום א' כשפופרת הנאד נפרצו השתי מקואות זה לתוך זה על רום רוצה לומר למעלה מן הכותל ונתערבו המים כקליפת השום כיון שהפרצה היא בראש ורואה את האויר בתערובת כל שהוא הרי הן מחוברים ואם על רוחב צריך כשפופרת הנאד.
יש מעלין את המקוה ולא פוסלין ופוסלין ולא מעלין ולא פוסלין ולא מעלין ואלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנדוק פירוש כפור ברד היורד דק דק גליד מים הנקרשי' וכיצד מעלין ולא פוסלין כגון מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל סאה מא' מאלו לתוכו העלהו למדתו והרי המקוה כשר ושלם ולא פוסלין רוצה לומ' אף על פי שהן שאובין דלא שייך פסול שאיבה אלא במים ואפי' עשה כל המקוה מאלו והניחן לתוך המקוה בכלי כשר וכן בתוספתא עיגולי שלג המשוקעין בבור מעלין ומביא טיט הנדוק בערבה ומשיק ויורד וטובל ונראה דאף על פי דלא נמוח סאה אחת משלמת למקוה שחסר סאה ומכל מקו' צרי' שיהי' בענין שכשיהיה נימוח שיהיה שם סאה. ואלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקו' והתמד עד שלא החמיץ וכיצד פוסלין ולא מעלין כגון מקוה שיש בו מ' סאה חסר קרטוב ונפל מא' מאלו לתוכו קרטוב לא העלהו להשלימו למדתו ופוסלין אותו אם נפל משום א' מאלו שלשה לוגין לתוכו אבל שאר משקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ לא פוסלין ולא מעלין ופעמים מעלין ופעמים אין מעלין כיצד כגון מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מא' מאלו לא העלהו להשלים למדתו. היה במקוה מ' סאה ונתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו כדאמרינן אבל מים שאובים אפילו יותר מרובו. הדיח במקוה סלי זתים וענבים ושנו מראיו כשר. מי הצבע פוסלי' אותו בשלש' לוגין ואין פוסלין אותו בשנוי מראה. נפל לתוכו יין או מיחל ושנו מראיו פוסל כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזו' מראיהן למראה מים. היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה מים. אמרי' בתוספת' מקוה שיש בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בג' לוגין רוצה לומר אם נפלו בו שלשה לוגין מים לא נפסל בכך דכיון דנשתנו מראיו אינו ראוי למקוה ולא עוד אלא אפילו חזרו מראיו לכמו שהיה כשר היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו חצי מראיו הטובל בו בין במקום המים בין במקום היין כאלו לא טבל. שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורט יין והרי מראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו שלש' לוגין חסר קרטוב מים שנפל לתוכן קרטו' חלב והרי מראיה' כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו. מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה ראשון טהור והשני טמא ואם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור ועלתה לו טבילה. הטובל את הסיגים והו' בגד עב של צמר והעלהו אם היה מקצתו נוגע במים טהור פירוש שבעוד שמקצתו נוגע במים אין המי' שמתמצים ממנו חשובין כשאובין כל זמן שלא העלהו מן המי' לגמרי וטהור המקוה אבל אם העלהו כלו נאסר המקוה והמים המתמצים ממנו שאובין הן ופוסלין את המקוה. הכר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהן מן המים המים שבתוכן הן שאובים וכיצד יעשה מטבלין ומעלן דרך שוליהן. גרסי' בתו' הטביל בו יורה גדולה הרי זה טמאה מפני שמימיו מקלחין כיצד יעשה מורידה דרך פיה והופכת ומטביל ומעלה אותה דרך שולי'. הקופץ למקוה פירוש שיש בו מ' סאה מכוונות הרי זה מגונה כי המים ניתזין לחוץ ונמצא טובל במקוה חסר וכן הטובל במקוה כזה שתי פעמים זו אחר זו הרי זה מגונה שמא בפעם הראשונה לא טבל כהוגן שנסמך על השניה ושמא חסרו המים אבל כשאינו טובל אלא פעם א' נזהר לטבול כהוגן ואפילו שיצאו המים מן המקוה מחוברים למים שבמקוה. מקוה שמימיו מרודדין כובש אפי' חבילי עצים וחבילי קנים כדי שיתפש[ט]ו מימיו ויורד וטובל אבל לא יטבול על גבי דבר המקבל טומאה כמו שכתבתי. מחט שהיא נתונה על מעלת המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה ובלבד שלא יתלוש הגל דאם נתלש הגל ולא היה בו מ' סאה לא היה מטהר אלא אם כן היה מצד אחד מחובר למקוה פירוש וכן הדין לטבילת האדם. רוב אלו הדינין שכתבתי מענין המקוה פשוט במסכת מקואות ובמסכת ידים ובמסכת כלים ובנדה ומהם מפוזרים בתלמוד שמביא אותם אגב גררא.
הלכות נדה בקצרה להרא"ש מה שצריכות בנות ישראל ליזהר בזמן הזה תנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטמאתם וגומר מכאן אמר רבי אושעיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה. וצריכה האשה להכיר ולידע זמן וסת ראייתה מתי היא רגילה לראות אם היא רגילה לראות משלשים יום לשלשים יום או פחות או יותר כשיגיע אותו זמן אם היא רגילה לראות ביום תפרוש מבעלה כל אותו יום ולא תשמש עמו ואם רגילה לראות בלילה תפרוש כל אותו לילה ואם עבר היום או הלילה ולא ראתה תבדוק עצמה ואם מצאה עצמה טהורה אינה צריכה לפרוש יותר מבעלה. ואם היתה רגילה לראות לשלשים יום ושנתה את יום וסתה וראתה לעשרים יום כשיגיע כ' תפרוש מבעלה דחיישי' שמא רוצה לשנות את וסתה שהיה לה לשלשים יום ולקבוע אותו לעשרים ואם לא ראתה יום עשרים כשיבא יום שלשי' דהיינו י' ימים עוד לאח' יום עשרים אז תפרוש מבעלה שזהו וסת קבוע ואם ראתה יום עשרים כשיגיע יום עשרים מאות' ראיה אז תפרוש ואם לא ראת' תפרוש ליום שלשים דהיינו עוד י' ימים לאחר יום עשרים ואם ראת' ליום עשרים דהיינו פעם שלישית שראתה ליום עשרים מעתה והלאה אינה צריכה לחוש ליום שלשים לפי שקבעה לה וסת ליום עשרים ועקרה לה וסת של שלשים יום כי אין וסת נעקר ונקבע אלא בשלשה פעמים אבל חוששת אפילו בפעם אחת. וכאשר תראה טפת דם כחרדל צריכה שתשב עליו שבע' נקיים ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה בבגד פשתן לבן או בצמר גפן לבן ותכניסהו באותו מקום לחורין ולסדקין ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבש חלוק הבדוק שאין בו כתם דם ומיום המחרת תתחיל למנות שבע' נקיים ובאותן השבע' ימים תבדוק בכל יום עצמ' וחלוקה בבדיקה יפה להכניס לחורין ולסדקים ולא בקנוח בעלמא. ואם שמשה מטתה קודם ראייתה לא תתחיל למנות שבעה ימים עד יום חמשי לראייתה דקימא לן פולטת שכבת זרע הוי כאלו ראתה דם וסותרת וקיימא לן כרבנן דאמרי בפרק רבי עקיבא דבעינן ששה עונות שלמות הילכך אם שמשה מטתה באחד בשבת וראתה בו ביום אם פלטה שכבת זרע ברביעי בשבת סותרת דעדין לא עברו ששה עונות שלמות הילכך אינה יכולה להתחיל מנין נקיים שלה אלא ביום ה' ותטבול בשביעי דהיינו ביום רביעי בערב. ומבעוד יום תכנס למרחץ ותחוף ותרחוץ יפה עד הערב ותטול צפרניה ותסרוק ראשה ותטבול במקוה שיש בו ארבעי' סאה ותעמו' אשה על גבה בשע' שהיא טובלת שתראה שתהא כל גופה ושערותיה נכנסים במים ולא ישאר משער ראשה כלום חוץ למים. ותסיר הטבעות מאצבעותיה בשעת טבילה ותרחיב ירכותיה קצת זו מזו שלא יהיו תכופות ודבוקות יחד זו אצל זו בשעת טבילה גם זרועותיה לא יהיו דבוקות לגופה אלא תגביהם קצת כדי שיכנסו המים יפה אצל בית השחי ולא תקמוץ פיה ביות' גם אינה צריכה לפתוח פיה אלא תשיק שפתותיה זו לזו בדבוק בינוני. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין שיניה דאע"ג דלא בעינן שיבאו המים לתו' פיה מי' ראוי לביאת מים בעי' ומנהג יפה נהגו הנשים שאינן טועמות כלום בין הרחיצה ובין הטבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ בין שיניה. ולא תעצום עיניה ביותר וגם לא תפתח עיניה ביות' פן יחיצו עפעפיה למעלה על גבי העין אלא תסגור עיניה ברפיון. וכשפושטת מלבושיה כשהיא עומדת בחלוקה סמוכה למקוה תברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אש' קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ותפשוט חלוקה ותטבול. ומשעת ראייתה עד שתטבול יש לה להתרחק קצת מבעלה בדברים שאפרש כי התורה אסרה ייחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר העריות אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן התורה להתיר ייחוד אשתו נדה ודרשו סוגה בשושנים ובשביל שמתיחד עמה תדיר עשו גדר וסייג שיזכו' את נדותה ואמרו שלא יאכלו על שלחן אחד וזה בימיהם שהיו שלחנות שלהם קטנות ובפני כל א' וא' היו נותנין שלחן אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד אוכלת עמו על השלחן אבל יעשה קצת הכרא או ישים קנקן על השלחן ביניהם. ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יקבל שום דבר מידה אלא מניחתו לפניו והוא נוטלו ולא תשפוך לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולא תמזוג לו הכוס ולא תציע לו המטה בפניו אבל שלא בפניו תציע ולא ישכב על מטתה אפילו כשאינה במטה. והבועל את הבתולה בועל בעילת מצוה ופורש וצריכה ליזהר כדין כל אשה נדה ולא תלבש לבנים ותתחיל לספור שבעה נקיי' ביום חמשי לשמושה ותתרחק מבעלה עד טבילתה כדין כל שאר הנשים.
טבלה אחר החפיפ' ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ בין בשערה בין בגופה אם באותו יום שחפפה ובדקה עצמה טבלה שהוא עונה שלה אינה צריכה לחזו' ולחוף פעם שנית אלא חוזרת וטובלת ואם לאו צריכה לחוף פעם שנית ולטבול שאני אומר שבין חפיפה לטבילה נדבק ולא ידעה וכן כתב הרמב"ם וכן פשוט בנדה וכן כתב הרשב"א. ודוקא שלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה אבל נתעסקה אינ' חושש' שאני אומר שמעסק זה נדבק בה אחר טבילה שרגלים לדבר שמתחלה חפפה ובדקה ובחזקת בדוקה היא עומד' ויש שהורו אף בזה להחמיר עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה. טבלה סמוך לחפיפה אלא שנתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברי' שהן עושין חציצה כגריס של פול או רבב וכיוצא בזה אף על פי שלא נמצא עליה דבר לאח' טבילה לא עלתה לה טבילה שיש לחוש שמא נדבק בה מן התבשיל והיה עליה בשע' טבילה ועכשיו שלא נמצא שמא עם יציאתה מן המים נתנדנד ונפל ולפיכך לא עלתה לה טבילה אלא אם כן עיינה בנפשה לאחר נתינת התבשי' או לאחר עסק הדברים החוצצין ע"כ מהרשב"א וכן מוכח מדי' התלמוד. רוב אלו הדינין שכתבתי מחציצה ומחפיפה תמצאם במקוואות ומהם בכלים ומהם בנדה ומהם מפוזרים בתלמו' זעיר שם זעיר שם. טבילה בזמנה מצוה כך הסכימו הפוסקים כמו שכתבתי למעלה ולאחר שעבר זמנה אם רצת לטבול טובלת. ברכת טבילה בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה ומברכין אותה אחר טבילה כדאמרינן בברכות פ"ג שאכלו טבל ועלה בעלייתו הוא מברך ופרש"י משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילתו וטבילת בעלי קריין שכיחי ולכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר טבילה ואע"ג דהשתא בעל קרי מותר בדברי תורה ואין צריך טבילה לא נשתנה המנהג וכן נראה דעת התו' אבל מרי"ף נרא' שצריך לברך קודם טבילה שכתב בפסחים דכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ר"ל קודם כמו והוא עבר לפניהם חוץ מטבילת הגר משום דקוד' טבילה אינו יכול לברך אקב"ו דאכתי גברא לא חזי הוא אבל שאר חייבי טבילות חייבין לברך קודם הטבילה. ולפיכך הנשים נהגו לברך כשהיא עומדת בחלוק' ומנהג כשר הוא וכן כתב הרא"ש בקצור הנדה שחבר.
<h2>דף סז.</h2>
כל הדברים שהאשה או האיש מקפידין עליהן להסירן ואפילו לפעמים מקפיד ולפעמים אינו מקפיד חוצצין בפני הטבילה ואף על פי שזאת האשה אינה מקפדת כיון שרוב הנשים מקפידות על דבר כזה חוצצין. ואלו חוצצין חוטי צמר וחוטי פשתן שבראשי הבנות סביב קליעת השער על השער או שגודלין בהן השער וכן הרצועות שבראשי הבנות לפי שמקפדת להסירן בשע' חפיפה ומאחר שמקפדת לפעמים חוצץ לעולם פירוש אותן החוטין שקושרת בהן הקליעה מן השער סביבה על הקליעה וכל שכן החוטין שגודלת עמהן הקליעה שצריך להתירן מכל וכל עם גדיל השער דהוי חציצה. וכל אלו בזמן שהם בראש או בשאר מקומות הגוף שהן מהודקין אבל אינם מהודקין כמו בצוא' אינם חוצצין דלא תחנק עצמה. אבל חוטי שער אינן חוצצין פירו' חוטין העשויין משער וקושרין בהן קליעת השערות ואין מהדק בטוב אבל חוטי צמר או פשתן או רצועה מהדק בטוב וכל דב' (אריך) [אריג] כגון תיכי חללתא רוצה לומר גדיל חלול אינו מהדק בטוב ואינו חוצץ וכן הענק שבצואר שמא תחנק כמו שכתבתי אבל חבקים שהיא רצועה חלקה ורחבה שסביב צוארה שמשים אותה עם בגד לפניה כדי שלא יטנפו בגדיה כשאוכלת היא מהדקת אותה בטוב כדי שתהיה בשר' בולטת ותראה בעלת בשר ולא תחנק מאח' שהרצוע' רחבה וחלקה וחוצצין פשוט בשבת. ועוד פשוט ואפילו תיכי חלילתא אם הם מטונפין בטיט חוצצין שמקפדת עליהן שיחזרו אחר הטבילה לטנף בשרה פירוש או אם הם מוזהבים שהיא יראה שיטנפם המים ומקפדת עליהן ומסירה אותן. קלקי פירוש לפעמים נדבקות שערות זה בזה מחמת רוב זיעה ושל לב ושל זקן האדם מקפיד עליהן וחוצצין ושל ראש ושל השחי ובית הסתרים באיש אינם חוצצין אבל בית הסתרים של אשה חוצצין ומפרש בתוספתא דוקא בנשואה שמקפדת עליהן אבל בית הסתרים של פנויה אינם חוצצין שאינה מקפדת עליהן. לפלוף שבעין לח אינו חוצץ וזהו שבתוך העין פירוש ואפילו יבש, אבל יבש חוצץ וזהו שהוא חוץ לעין. ושיעור היבשות משמתחיל להיות ירוק. כוחל שבעין אינו חוצץ ואפילו שעל גבי העין. ואף על גב דבתוספתא מפורש שחוצץ וכן בתלמוד, דוקא לטהרו' אבל לבעלה לא וכן כתב הרמב"ם וכן עקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסי ולית הלכת' וכו'. גליד שחוץ למכה חוצץ והוא ריר היוצא מן המכה ומתיבש ונעשה גליד פירוש ולפיכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לחוף עד שיתרככו במים. גליד שבמכ' שהוא רך אינו חוצץ. ריבדא דכוסילתא כשמקיזין דם עד שלשה ימים הוא רך ואינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב. רטי' שעל המכה חוצצת. שרף היבש הוא לחלוחית הנוטף מן האילן ולכשמתיבש הוא נדבק, אבל שרף לח אינו חוצץ וכתבו בתוספתא דוקא שרף תות או של תאנה או של שקמה או של חרוב אבל שאר כל השרפים בין לחים בי' יבשים חוצצי'. הדיו והדבש והחלב והדם אפילו על המכה יבשין חוצצין לחים אין חוצצין. ודם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ. גלד וצואה שעל בשרו חוצץ והוא לחלוחית הזיעה שמתיבשת ונדבקת על בשרו כמו גליד אבל לכלוכית צואה שעל בשרו אינו חוצץ. בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל צואה שתחת הצפורן או צפורן המדולדלת אינם חוצצין ומפרש בתוספתא צואה שלא כנגד הבשר חוצץ פירוש כשהצפורן גדול מבשר האצבע ויש צואה תחתיו בכל אורך הצפורן הצואה יוצאה כנגד חוץ שלא כנגד הבשר ובצק אפי' כנגד הבשר חוצץ ונהגו הנשי' לחתוך הצפרנים וליטלם בשעת טבילה לפי שאינם בקיאות אי זו נקרא כנגד הבש' או שלא כנגד. המלמולין חוצצין פירוש כשאדם לש עיסה או מגבל טיט או ידיו מלוכלכות בזיעה ונעשין גרגרין על בשרו וכשהוא מולל ומשפשף ידיו אחת על חברתה נופלין מידיו והן נקראין מלמולין מלשון וקטפת מלילות. טיט היון חוצץ והוא טיט הבורות וכן טיט היוצרים (וגסיוני) [וגץ יוני] והן (יתרות) [יתדות] מטיט של דרכים כמו כן חוצצין. וזה הכלל מדין תורה בעי' ג' דברים לחציצה שיהא מקפיד ורוצה להעבירו ושיהא חופה את רוב האדם או רוב הדבר כגון רוב השערות קשורים כדלקמן אבל אם אינו מקפי' עליו בין עבר בין לא עבר בשעת טבילה אפי' חופה רובו או שמקפיד עליו ואינו חופה אלא מיעוטו אינו חוצץ זהו דין תורה אבל חכמי' נהגו שיהא חוצץ כל דבר שמקפיד עליו אף על פי שאינו חופה אלא מיעוטו גזירה משום רובו וכן גזרו שכל דבר שחופה רובו אף על פי שאינו מקפיד עליו שיהא חוצץ גזירה משום רובו המקפיד וכן הדין לטבילת כלים. השרין והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם מהודקים חוצצין רפויין אינם חוצצין פשוט בתוספתא ופירש הראב"ד שאף על פי שהטבעת הוי מיעוטו [שאינו] (ש)מקפיד אפילו הכי חוצץ לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה וכבר כתבתי דכיון שמקפדת בשום פעם אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה הוי חציצה. האבר והבשר המדולדלין באדם חוצצין. שערות אם היו רוב השערות קשורות אחת אל אחת או שתים חוצצין ובלבד שיהו רוב שערותיה כך או כל כך מהן שתקפיד עליהן אפילו לא יהיה רוב, אבל אם היו קשורות שלש שלש או יותר ביחד אינן חוצצין שאינם יכולים להיות מהודקים בטוב ונכנסין המי' בתוכן וכתב (הרמב"ן) [הרמב"ם] שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לה טבילה עד שיהו רוב שערות קשורות נימא [נימא] כן הורו הגאונים ויראה לי ששערו' של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער אלא אף על פי שכל שער ראשו קשור נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אבל אם נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו חוצץ כמו שביארנו עד כאן. ומדין התלמוד נראה כשיטת הגאונים וכן פשוט בסוכה דגזרו על מיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד. צבע שעל ידי נשים או שעל השער לנוי אינו חוצץ דאינן מקפידות אדרבה חוזרו' לצבוע אותן תמיד שלא יסור אף על פי שחופה רוב השער או כלו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו (כל) [של] אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לכתב שחוצץ שהתם ממשות הדיו עליו. וכן הנשים שצובעות שמלאכתן בכך ויש מהצבע על ידיהן או על בשרן אינו חוצץ וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת בכך לא על גופה ולא על כליה. וכן לכלים אם תרצה להטבילן האשה או האיש כמו שכתבתי בכלים של גוים כך הסכימו המפרשים וכן מוכח בפסחים. קוץ שהוא תחוב בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ ולפיכך אשה שישב לה קוץ בבשרה אם הוא נראה לא תטבול עד שתסיר אותו וכן כל כיוצא בזה. נדה יכולה לטבול בבגדיה שהמים נכנסים תחת הבגדים. וצריכה שתטבול כל גופה בבת אחת ולא אבר אבר כדאמרינן בספרי בביצה וכן כתב הרא"ש בנדה. וגם צריכה כל גופה עם השערות תחת המים דשער כגוף ולפיכך צריכה שתעמוד עליה אשה אחרת בשעת טבילה לראות אם נכנסה כלה במי' ולא נשארו מן השערות בחוץ וכתבו המפרשים ואם כרכה שערותיה בדבר שאינו חוצץ אף על פי שטבלה בינה לבין עצמה עלתה לה טבילה וכן כתב הרשב"א. נתנה תבשיל לבנה לא תטבול עד שתחוף ידיה שמא נדבק מן השמנונית על ידיה וחוצץ. וכן לא תפשיל בנה אחריה ותטבול שמא מן הטיט שברגל בנה נדבק בגופה וחוצץ ואף על פי שאינו שם עתה שמא בעלייתה מן הטבילה נפלה ואי עברה וטבלה עלתה לה טבילה דלא אמרו לא עלתה אלא לטהרו' אבל לבעלה עלתה וכן הסכימו רוב הפוסקי' זולתי רש"י דלא גריס ולית הלכת' וכו'. אשה לא תטבול לא זקופה יותר מדאי ולא שוחה ממש אלא דרך גדילתה שנראת כאורגת וכמניקה את בנה. ואינה צריכה להרחיב ירכותיה יותר מדאי וגם לא תגביה זרועותי' יותר מדאי אלא כמו שרגילה להיות תמיד שלא תפתח עיניה ביות' ולא תקפוץ פיה ביותר אלא כדרך הלוכה. כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מן הנדה כאשר אכתוב.
<h2>דף סח.</h2>
דין חפיפה כתב רבי' שמעיה בשם רש"י דהו' בכל הגוף וכן נראה סברת הרשב"א ורוב הפוסקים הסכימו דלא הוזכרה חפיפה בתלמוד (אלה) [אלא] בשער דמדאוריתא די לעיוני ואתא עזרא ותקן חפיפה וכל זה במקום שער, וכן מדיחה קמטיה דילמד אדם בתוך ביתו כמו שכתבתי למעלה נראה דשאר הגוף אינה צריכה חפיפה. וכבר נהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן קודם טבילה ומנהג יפה וכשר הוא. חופפת אשה ביום וטובלת בלילה לפרש"י ולא תחוף בלילה לפי שממהרת לבית' ולא תחוף יפה ומכל מקום אין להרחיק החפיפה מן הטבילה יותר מדאי ולפי פירוש השאלתות דרב אחאי חופפת בלילה מכל מקום דסמוך לחפיפה טבילה כל זמן דאפשר כדלקמן. ומנהג יפה הוא שנוהגות הנשים שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ואף על פי שחפפו נושאות עמהן מסרק וסורקו'. ופרש"י אם צריכה לטבול במוצאי שבת אינה חופפ' מע"ש דהוי הרחקה יתירה אלא במוצאי שבת לפי מה שפיר' הוא סוגית הגמ' ונר' לפי פירושו שאם חל י"ט באותו מוצאי שב' ולא תוכל לחוף מוטב שתדחה טבילתה. ולפי השאלתות אם א"א לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילת' בשבת או בליל י"ט חופפת ביום קוד' השב' או קוד' י"ט ואפילו חלו (בי"ט) [ב' י"ט] קודם השבת שהם חמשי וששי בשבת וחל ליל טבילתה בשבת חופפת ברביעי בשבת שהוא ערב י"ט ולא תתבטל עונת' וכן כתב הרשב"א. ולפר"ת אם חל ליל טבילתה במוצאי שבת אינה חופפת מע"ש אלא במוצאי שבת דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. ואם אינה יכולה לחוף במוצאי שבת כגון שחל י"ט במוצאי שבת חופפת מע"ש ושומרת השבת עצמה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בשום דבר שיוכל לבא לידי חציצה, וכן נוהגות היום הנשים הבקיאות וקושרות שערותיהן יפה כדי שלא יתלכלכו ומחממות במוצאי שבת קיתון של מים אף על פי שהוא י"ט להדיח בית הסתרים ובית הקמטין ולא יותר מאחר שחפפו מע"ש דק"ל כבית הלל דמות' להחם חמי' לרגליו אבל לא לכל גופו. ורבי' משולם התיר לחוף בע"ש ולטבול ביום שבת במקום שהיו יראות ושלח לו רבינו תם דתרי קולי לא מקלי' באחת קולא דסרך בתה ולהרחיק חפיפה מטבילה ע"כ. ומוכח בגמרא בשבת שטובלת בשבת דיאמרו שצריכה לקרר ולא לתקן גופה. כתבו התוספו' שצריכה להתיר גדיל שערה מע"ש כי כמו שאסור לגדול שערה בשערה בשבת כך אסור להתיר הגדיל. ואף על גב דאמרינן דסמוך לחפיפה טבילה ה"מ למצוה אבל בדיעבד אם ריחקה החפיפה מן הטבילה כגון שחפפה מבעוד יום וטבלה לערב או למחרתו עלתה לה טבילה. ואם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה ואפילו שעיינה בעצמה ואפילו שחפפה אחר טבילה וסרקה במסרק ולא מצאה אפילו נימא קשורה שמא בשעת טבילה היו קשורים ועתה נשר עם המסרק וכל שכן אם חפפה במקום שער ולא עיינה בשאר גופה שלא עלתה לה טבילה וכן כתב הרשב"א.
